האמונות והדעות, מאמר השישי; מהות הנפש ד׳HaEmunot veHaDeot, [Treatise VI] The Soul and Death 4
א׳וכיון שהקדמתי אלה המאמרים, אומר כי מצאתי קצת בני אדם אומרים, מה אופני החכמה ששם הבורא יתברך זאת הנפש הנכבדת, אשר הוא יותר זכה מן הגלגל, בגוף הפחות הזה? ואמרו בלבם, כי הרע אליה. והתחייבתי שאתעכב במקום הזה, ואבארהו באר היטב. ואקדם בתחלת מאמרי, כי הבורא יתברך אשר ספרנו ענינו במה שקדם, מתכלית השקר שיאמר עליו שהוא מריע על נברא או שיעול עליו, מפני שכל המקרים מסתלקים מעליו. ועוד כי פעליו כלם ישרים וטובים, ועוד כי לא ברא הבריאות כי אם להועילם, לא להזיקם. אלה המאמרים מכלל שסכומו ספור, ואחר כן אחבר אליהם מן המאמרים החלקיים הפרטיים, ואומר כי העוול אין לו כי אם שלש סבות אין להם רביעית, ושלשתם מרוחקות מן הבורא יתברך. ותחלתם שיעול המעול מיראתו ממי שיעול עליו, והשנית חמדתו דבר שיגיעהו ממנו, והשלישית מסכלותו בענין האמת. והבורא אשר לא יאמר עליו שיירא, ולא שיחמוד, ולא שיסכל מאומה מן המדעים, כבר הסתלקו מעליו הסבות כלם. ואחר כן הסתכלתי בספרים ומצאתים טוענין לצדקו באלה השלש, והוא מה שאמר החסיד (איוב ל"ד י"ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם. אשר לא נשא פני שרים, רומז בו אל שער היראה, ולא נכר שוע לפני דל, רמז בו אל שער החמדה. ואמרו כי מעשה ידיו כלם, רמז בו אל שעד המדע, מפני שהוא יודע את ברואיו, וכל שכן שידע מעשיהם ומה שיתחייב להם ועליהם. וכיון ששמתי הצדק הזה שרש לו, כל שאלה שישאלו בה בני אדם בענין הנפש, ראוי שאשיבנ' אל זה השרש ואשיאנה עליו. ואומר בעבו' שהית' בלתי פועלת לבדה בבנינ', התחייב חבורה אל דבר תגיע בו אל הפועלי', ותגיע אל הנעם המתמיד, ואל ההצלחה הגמורה, כאשר בארנו במאמ' החמישי. כי העבודות יוסיפו בעצמה אור, והעונות מקדירים עצמה ומשחירים אות', כאשר מספרים הספרים (תהלי' צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ועוד אור צדיקים ישמח (משלי י"ג ט'). והבוחן זה הוא צור העולמים, והוא שהוא יודע כל מעשים, ודמו זה הספרים לצריפת האש הזהב והכסף, ויתבאר בה אמתת עצמם, והזהב והכסף השרשיים יעמדו, והנתלה בהם משאר המתכות, קצתם ישרף וקצם יעוף, כמ"ש (משלי כ"ז כ"א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ועוד (זכריה י״ג:ט׳ ח') וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. והנפשות הזכות המזוקקות אשר נצלו, תוקרנה ותכובדנה, כמ"ש (איוב כ"ג י') כי ידע דרך עמדי בהנני כזהב אצא. והדומות לסיגים ולזיופים בהם תרדנה ותפחתנה, כמו שנאמר (ירמיה ו' ל"ט) לשוא צרף צרוף ורעים לו נתקו כסף נמאס קראו להם. ועם זה אומר כי המגואלו' מהם בעודם בגוף, אפשר לחם תשובנה ותזכנה ותנקינ' ועל כן התשובה מקובלת בעוד האדם חי, וכאשר תצא ממנה לא יתכן לה להנקות ממה שנתקרב בה, ולא תקוה לה מאומה מזה, כאשר אמר (משלי י"א ז') במות אדם רשע תאבד תקוה. ומי שיאמר כי הטוב לה היה אלו הניחה נפרדת ותנוח מן האשמות והגאולים והיסורים, אני אבאר לו ואגלה לו כי הפרידה אלו היתה טובה לא היה עושה זה לה בוראה, ואחר כן ממה שידענוהו, כי אלו היה מניחה נפרדת, לא היתה מגעת אל נעם ולא אל הצלחה ולא אל חיים מתמידים, כי הגעתה אל כל אלה איננה כי אם בעבודת בוראה, ואי אפשר לה על חק הבניה אל העבודה כי אם בגוף, מפני שעמו פועלת כל פעל, כמו שהאש אי אפשר לה להראות כי אם בהתלותה בדבר, ודברים אחרים מן החלקיים לא יתום פעל אחד מהם כי אם על האחר, ואלו נשארה הנפש לבדה, לא היתה פועלת דבר כל שכן שהגוף לא היה פועל דבר. ואם יהיו שניהם ערומים מן המעשים, לא היה לבריאתם ענין, ואם לא יהיה לבריאתם ענין, יבטל על בטולו בריאת השמים והארץ ומה שיש ביניהם, כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם, כאשר אמרנו בתחלת המאמר הג' כאשר קדם הנה, נוטה שמים ויוסד ארץ, בעבור ויוצר רוח אדם בקרבו (זכרי' י"ב א'), וכאשר יש במעשה בראשית, כי הכל בעבור נעשה אדם. ואם יאמר יניחנה על ענינה נפרדת, ויתן לה כח לעשות עד שתגיע בו אל מה שרצה לה, נאמר כי השתדלותו בזה כהשתדלו' הראשונה אשר זכרנוה בגשם האדם, שיהיה כמו עצם הככבים והמלאכים, ונשיב כי הוא השתדל שתהיה הנפש לא נפש, והאדם לא אדם, מפני שהנפש המשכלת אשר לא תפעל כי אם עם גשם האדם. אם תהיה פועלת לא בגשם האדם, היא כוכב או גלגל או מלאך, ועל אי ה דבר שיהיה, כבר בטלה אמתתה, והוא אם כן בקש לבטלה בלשון בלתי לשון הבטול, והוא כמו שבקש שתהיה האש יורדת למטה, והמים עולים למעלה בטבע, אשר זה בטול ענינם, או בקש שתהיה האש מקררת, והשלג מחמם, אשר הוא בטול עצמיהם. ומבקש זה, חומס החכמה, כי החכמה היות הדברים על אמתותם הידועות, ואין החכמה שיהיו הדברי' כאשר יחמוד החומר ויתאוה המתאוה. וכאשר אמר הכתוב (ישעי' מ"ה ט') הוי רב את יוצרו וגו'. היאמר חמר ליוצרו מה תעשה וגו': אבל הדבק העונות בה אשר הרחיק, זה יהיה ברוע בחירתה כשהיא ממרה מה שכיון בה בוראה, וכאשר אמר (קהלת ז' כ"ט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים אלת האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ומה הרחיקו מן הגאולים והטומא', נאמר כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור, כי הטומאה איננה דבר מוחש ולא מה שיחייבהו השכל, אבל התחייב בתור', והתור' לא טמאה קצת לחות בני אדם, כי אם אחרי הפרד' מהם לא טמאתם והם בהם. אלא אם ישיב לנו אומר הדבר הזה תורות נכריו' מעצמו, ויחייבו בהם ואנחנו לא נקבלם ממנו. והיסורים אשר זכרם אינם נמלטים מאחת משתי מעלות, שיהיו היסורין קנתה אותם היא בצאתה בעת החשך ובעת החום ובעת הקור, החטא לה, לא לאלהים, כי הוא כבר נתן בה שכל שמצוה אותה להשמר מאלו המקרים והמרתו, כאשר אמר (משלי כ"ז י"ב) ערום ראה רעה ונסתר ופתאי' עברו ונענשו. ואם היסורי' חדשם עליה אלהים, הוא לצדקו ולרחמיו, לא הביאם עליה אלא על דרך מוסר, לגמלה תמורתם טובה, כאשר אמר (דברים ח' ט"ז) ולמען נסותך להטיבך באחריתך. ואמר עוד אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' להשקיט לו מימי רק וגו' (תהלים צ"ד י"ב):
1
